פרשת תזריע: ויקרא יב 1 – יג 59

פרשת תזריע (ויק’ יב – 1יג 59) מצורפת לפרשת מצורע בשנים רגילות. הן נקראות בנפרד בשנים מעוברות.
פרשת תזריע מתחילה עם שמונה הפסוקים הקצרים מספר ויקרא יב, העוסקים בהטהרותה של היולדת. פעילות זו הייתה טבעית ורגילה לחלוטין בישראל. אולם, בויקרא יג, הטקסט עובר במהירות לעסוק במצב הרציני והלא נעים של מחלות עור מדבקות (המזוהות בדרך כלל כצרעת). הכוהנים מקבלים הוראות מאוד מפורטות בנושא בחינתה ואבחונה של מחלה טרגית זו. זוהי אחריותם המעציבה לשלוח את כל הנדבק אל מחוץ לקהילה, כדי לחיות חיים מבודדים בין קורבנות אחרים של אותה המחלה.
פרשת מצורע, בספר ויקרא יד, נותנת גם היא הוראות מפורטות בנושא קביעת הרפואה ממחלה זו, ומהו התהליך לטיהור המצורע ולקליטתו בחזרה אל תוך הקהילה. שאר פרשת מצורע, ויקרא טו, עוסקת בטומאות אחרות מחיי היומיום והדרך להיטהר מהם.
כוהני ישראל למדו את הדברים האלה בהרחבה כי תפקידם היה ליישם אותם. האירוניה היא שפרק ויקרא יג היה נפוץ, בעוד שויקרא יד לא היה. כלומר, פרשת מצורע פרשה את ההוראות למישהו שנרפא, אך לא פרשה את ההוראות כדי שמישהו יירפא. ייתכן והיו כמה שנרפאו לאורך המאות, אך הכתובים אינם מביאים ראיות לכך. למעשה, בלוקס ד ,27 ישוע מצהיר בבית הכנסת בעירו נצרת, “מְצֹרָעִים רַבִּים הָיוּ בְּיִשְׂרָאֵל בִּיְמֵי אֱלִישָׁע הַנָּבִיא וְלֹא טֹהַר אֶחָד מֵהֶם מִלְּבַד נַעֲמָן הָאֲרַמִּי.״
לכן, יש לנו כאן סצינה מוזרה. מאות שנים עברו. הכוהנים למדו את הכללים הנוגעים לצרעת, אך לעולם לא יישמו אותם. ואז, יום אחד, מישהו בא לכוהן מקומי ומצהיר שנרפא מצרעת. הכוהן בודק אותו לפי ויקרא יד, ומצהיר שהוא טהור. אז הוא שואל אותו את השאלה הברורה והכלכך מתבקשת: “כיצד זה קרה? בכל השנים שאני שירתתי, ובכל השנים ששירתו אבי וסבי ככוהנים, מעולם לא שמעתי על מישהו שהיה צריך את ההוראות של פרשת מצורע.” והמצורע שנרפא משיב: “רב מנצרת, ששמו ישוע, נגע בי, ריפא אותי והורה לי למצוא כוהן לאישור.”
סיפור זה חוזר על עצמו שוב ושוב, ותמיד קשור לשמו של ישוע. היו כאלה שנרפאו על ידו, והיו אחרים שנרפאו בשמו על ידי תלמידיו, וכולם נשלחו אל הכוהנים. מה שלא נראה לאורך מאות של שנים פתאום מתפוצץ לעיני הכוהנים. היו חילוקי דעות וויכוחים רבים בישראל על מה שנראה ונשמע בקשר למסר של ישוע וביאת מלכות אלוהים, אך הייתה קבוצת אנשים אחת שידעה שהדבר אמת: “הָמוֹן רַב מִן הַכֹּהֲנִים נִשְׁמְעוּ לָאֱמוּנָה”. (מה”ש ו 7). [ממ]

הפטרה: מלכים ב ד 42 – ה 19